ביתן 27, המוזיאון היהודי באושוויץ, פולין | התערוכה הופקה על ידי מדינת ישראל עבור מוזיאון אושוויץ-בירקנאו | ניהול הפרויקט ואוצרות יד ושם: אבנר שלו | ניהול פרויקט: ישי עמרמי | ניהול הפקת התערוכה: אורית הול | ניהול ופיקוח הנדסי: שמעון קורנפלד – תפנית | מעצבים: טל וחנן דה-לנגה | חדר ציורי הילדים: מיכל רובנר | יועץ מולטימדיה: דני פיכמן | עיצוב תאורה וצילום: עמיר ברנר
כל המילים המנסות להסביר מתגמדות ברגע שחוצים את שער המחנה עליו כתוב בגרמנית "העבודה משחררת".
המקום המצמרר הזה חקוק ב-DNA הפרטי והלאומי של חיינו. סערת הרגשות לא מניחה והערבוב בין האישי למקצועי בלתי נפרד.
הסיפור שהמוזיאון הזה מנסה להציג כל כך קשה וטוטאלי, כך שבכל הקשור לעיצוב התאורה - ניגשתי לעבודה בזהירות והקשבה. הקפדתי להיות מדויק, אינטימי, תומך במסר ובמדיה. בשקט החזותי שמספק במה לעוצמת האירועים הבלתי נתפסים.
תהליך העבודה היה איטי וכלל שלבים רבים של שיחות, הצעות ודיון לגבי אפשרויות שעלו על שולחן העבודה. טל וחנן דה-לנגה הובילו את הקו העיצובי שיצר מרחבים להארה. החלל בקומה השנייה, בו מוצגת האידאולוגיה הנאצית, עוצב כמקום קודר ומטריד. קירות כהים. מסכי תצוגה משמיעים ומראים קטעי נאומים של היטלר. התאורה מינימליסטית, גופי תאורה שחורים, ערוכים בצורה סימטרית – מימין ומשמאל למסכים התלויים במרכז החלל, ומוסיפים עוצמה להחזרי האור של הסרטים המוקרנים.
מתוך האולם הזה - הקהל עובר במעבר צר לחלל שמתייחס לפתרון הסופי. זהו חלל שקט מבחינת סאונד, ושקט מאוד מבחינה עיצובית, מונוכרומטי, חסר צבעים. התאורה קרה. מקפיאה. בדומה לחדר מתים. החוויה מצמררת, ופועלת על מספר חושים בו זמנית, כאשר התאורה תומכת בהתאמה בדממת הריק והמועקה.
חדר המדרגות המוביל לקומה השנייה מעוצב באור רך, המהווה שלב-ביניים במעבר בין אולמות התצוגה, בין החוויות השונות.
מרחב הילדים הוא חדר עם ציורי ילדים שצוירו בגטאות והועתקו אל הקירות על ידי האומנית מיכל רובנר. התאורה מתמקדת בציורים עצמם, אשר ממוקמים בגובה השליש האמצעי של קירות החדר, באמצעות פס אור רחב על אזור הציורים, אשר נמוג בשוליים רכים, בגוון המשתלב עם אור היום החודר מבעד לחלונות. כך מקבלים הציורים הדגש תאורה אשר לא מושך תשומת לב אל "עיצוב האור", אלא מאפשר למבקרים להתמקד בציורים, ובעולמם של ילדי הגטו. עבודתה של מיכל הייתה קפדנית, מלאת תשומת לב לפרטי פרטים. שעות רבות של איור, העתקה, בחירת מיקום הציורים זה ליד זה, והקפדה על איורם בגודל המקורי בו צוירו.
כדי לראות את ציורי הילדים על הקיר יש לעמוד קרוב. קוי העיפרון החלשים, כמו גם נושאי האיורים עצמם מצריכים התבוננות כמעט אינטימית.
בחדר האחרון נמצא ספר השמות. שמות הנספים באושוויץ מופיעים בו. דפי הספר עוצבו על ידי טל וחנן דה-לנגה כך שהם גדולים, נגישים ומזמינים לגעת ולחפש בהם שמות וקרובי משפחה. התאורה סימטרית, רכה ומוסיפה חום.
ביום שהוכנס ספר השמות לאולם, החלטתי לחפש את השם ברנר - שם משפחתי. מצאתי את דוד ברנר מהעיירה טומשוב. התקשרתי לאבא שלי לשאול האם השם מוכר לו. הוא נחנק, ובקושי הצליח לענות. דוד ברנר מטומשוב היה אח של סבא שלי, שנספה בשואה, ואבי דוד נקרא על שמו. בנוסף לחוויה המטלטלת שיצר תהליך העבודה זה היה רגע של חיבור טוטאלי וחד של כאב.
ביתן 27 נחנך בשנת 2013. מאז ביקרו בו משלחות רבות של תלמידי תיכון ומבקרים מכל העולם, ביניהם גם בנותיי שלי. אפילו עכשיו, כשאני כותב את השורות האלה 8 שנים אחרי פתיחת המוזיאון, קשה לדבר על תהליך העבודה היצירתית – בגלל המשמעות, הכאב והמורכבות הגדולה. במרחק הזמן, וכחלק מההנצחה אני מבקש לשתף מעט ממה שעברנו, צוות היוצרים. כדי להמשיך ולהנציח. לזכור ולא לשכוח.
עמיר ברנר, יום השואה, 2021
לעיון נוסף:
ביתן 27, הביתן היהודי באתר יד ושם
חברת 'תפנית', מנהלי פרויקט "ביתן 27" כותבים על תהליך העבודה שלהם